תלמודים שוים בכך שיש מצוה לעלות ובעיה לצאת. אבל בירושלמי הדיון הוא כזוג, ובבבלי הדיון הוא כשניים (שקשורים ביניהם) שאחד מהם מבקש להידבק בארץ החיים ובעיר הקודש

תגיות:ירושלמיבבליארץ ישראל />הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת - כופין אותו שלא לצאת ואם לאו יוציא ויתן כתובה."

לסיכום, לפי הבבלי כיון שיש מצוה בישיבת הארץ וירושלים, כל אחד מהם רשאי לכפות את השני לעלות, וכן לכפותו שלא לצאת. מי מהצדדים שמבקש למנוע זאת, מאבד את זכויותיו, אם כתוצאה מכך מתפרדת החבילה. 

באופן קצת מפתיע, בירושלמי מקילים יותר מהבבלי בכפיה על דבר זה. 

לפי הירושלמי אם האישה רוצה לעלות לארץ והאיש אינו רוצה, אין כופין אותו לעלות. כופין על האישה לעלות כרצון האיש, ואין האשה יכולה לכפות את בעלה לעלות לארץ (או לירושלים).

לשון הירושלמי:
"הוא רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה - כופין אותה לעלות. 
היא רוצה והוא אינו רוצה - אין כופין אותו לעלות. 
הוא רוצה לעלות לירושלים והיא אינה רוצה - כופין אותה לעלות. 
היא רוצה לעלות והוא אינו רוצה - אין כופין אותו לעלות.
הוא רוצה לצאת לח"ל והיא אינה רוצה - אין כופין אותה לצאת. 
היא רוצה לצאת והוא אינו רוצה - כופין אותה שלא לצאת."

יש לשים לב לכך, שחוץ מההבדל בהלכה, יש גם הבדל בניסוח-
בבבלי בכל מקרה שמפרטים, אומרים מה הדין אם מפני הויכוח הזה הם רוצים להיפרד, האם יש חיוב כתובה או לא. בירושלמי לא מדברים על האפשרות של "תצא" או "יוציא". 

מה ביאור ההבדל בין התלמודים?
בבבלי מתייחסים אל המצוה של כל אחד מהם בנפרד. אף אחד מהם לא יכול למנוע מהשני לקיים את המצוה. וכן לא יכול לכפות את השני לעבור עבירה ולצאת מארץ החיים.

אבל בירושלמי הם קודם כל זוג. לא מדברים בירושלמי על אפשרות של גירושין בעקבות הדיון הזה. 

לגבי ההבדל ההלכתי בין התלמודים, נראה שזה קשור להלכה נוספת המבוארת בתוספתא בסמוך לנושא דידן, שכופין על האשה ללכת עם האיש למקומו, כיון שעל מנת כן נשאה. בירושלמי מבינים שארץ ישראל לעולם נחשבת מקומו של האיש, ולכן כופין על אשתו ללכת עמו. (להרחבה ניתן לעיין ברמב"ם הלכות אישות פרק יג הלכה טז ואילך).

אבל בבבלי הכפיה ללכת לארץ ולירושלים היא מדין קיום המצוה, וכל אחד מהם יש לו את המצוה שלו.

לסיכום, התלמודים שוים בכך שיש מצוה לעלות ובעיה לצאת. אבל בירושלמי הדיון הוא כזוג, ובבבלי הדיון הוא כשניים (שקשורים ביניהם) שאחד מהם מבקש להידבק בארץ החיים ובעיר הקודש.

הזוגיות, במובן רוחני של ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, שייכת בעיקר לארץ ישראל, "דתמן איתחברת איתתא בבעלה" [ששם מתחברת אשה בבעלה] (זוהר ג קיח). נראה שייחוד רוחני זה, שהוא מן העליונים, משפיע גם על הדיון בייחוד איש ואשה, שהוא מן התחתונים. ולכן נחלקו בזה התלמודים.